נעים מאוד, ספיר בנדה,
מעצבת דפי נחיתה ותודעה.

וגם אני הייתי שם – במקום שבו שום דבר לא מספיק טוב, שבו כל פוסט נמחק 5 פעמים, שבו למדתי עוד ועוד קורסים במקום פשוט לזוז קדימה.
גם אני הרגשתי לא מעט את תסמונת המתחזה, בפני כל לקוח חדש, לפני כל הרצאה שהעברתי…
גם אני הלקאתי את עצמי אחרי כל דבר שלא יצא "מושלם", ואם הייתי מקבלת ביקורת או הערה אפילו – זה בכלל היה סחרור רגשות שגרם לי לקפוא במקום במקום פשוט לתקן ולהמשיך הלאה.
וגם אני חשבתי שאם אני רק אלמד עוד קורס, ועוד קורס – אז אהיה מוכנה.

כשהיו אומרים לי שאני "פרפקציוניסטית" – פעם חשבתי שזו מחמאה!
היום אני מבינה שזה בדיוק ההיפך.
הפרפקציוניזם הזה לא דוחף אותנו קדימה, אלא מחזיק אותנו תקועות וקפואות במקום (ואנחנו מדמיינות שאנחנו נהיות טובות יותר).

היום אני מלווה בעלות עסקים בדיוק באותו מסע.
לא רק ברמה העסקית, גם ברמה המנטלית והתודעתית.
ראיתי שוב ושוב שהקפיצות הכי גדולות בעסק קורות כשעובדים על התשתיות הפנימיות שלנו –
על מה שמנהל אותנו מאחורי הקלעים.

באתגר הזה אני הולכת להראות לך איך הפרפקציוניזם הזה הוא לא מחמאה, והוא גם לא "שאיפה למצוינות", אלא נטו פחד.
שהלמידה האינסופית זו לא התקדמות, זו אשלייה אחת גדולה.
ושיש דרך אחרת – דרך של התקדמות על פני שלמות.